<h1>ראבי"ה סימן אלף ל"ב</h1>
<h2>דף כא.</h2>
ואשר כתבת דברים שבלב, לא דמי להאי דנתינת גט וכותב תוספת לארוסתו, דהתם במחשבתו אינו סותר את המעשה ואפילו הכי מחשבתו קיימת. ומיהו לא [דמו] כלל דברים שבלב לכל אומדן דעתא. דאומדן דעתא לא היה בלב להתנות ובשעת מעשה לא היה מחשב על התנאי, שהרי שכיב מרע שנותן מתנה לא היה מחשב בלבו להתנות שיעמוד, ודעתו היתה קרובה למיתה ומשום הכי נותן. אלא אנן אומדין דעתו אם היה יודע שיחיה לא היה נותן. אע"ג שבלבו לא היה כך בשעת נתינה הילכך מה היה לו להתנות. וכן הנותן כל נכסיו לאחר ושמע שיש לו בן, בשעת נתינה לא היה יודע ולא היה בלבו להתנות, הילכך מאי הוה ליה למיעבד, היינו כמו נתינה בטעות שאם היה יודע שהיה לו בן לא היה נותן. אבל שמכ[ר] אדעתא למיסק לארעא דישראל (קידושין מ"ט ע"ב), בשעת מעשה היה בלבו להתנות וא"כ למה לא התנה, הואיל והיה יודע שעל דעת כן נותן ולמה לא הוציא בפיו. אלא (שמא אמרינן דמחל) [אמרינן שמא מחל] וזה לא היה נתינה בטעות. אבל אומדנא היינו נתינה בטעות. והכי נמי אמרינן (שבועות כ"ו ע"ב) גבי גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין אינו כלום. ואמאי נימא דברים שבלב אינן דברים. אלא מאי אית לך למימר בטעות הוציא מפיו פת שעורין הילכך אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוין. והכי נמי בכל אומדנות הוי בטעות ואינו יודע בשעת מעשה מן העתידות. וכן נמי אמרינן בפרק הגוזל בסופו (ק"י ע"ב) יבמה שנפלה לפני מוכה שחין לא תהא צריכה חליצה דאדעתא דהכי לא נתקדשה. ולא אמרינן התם דברים שבלב הן, דהתם נמי בטעות נתקדשה דלא היתה יודעת שעתידה ליפול לפני מוכה שחין. אלא דברים שבלב היינו שבשעת מעשה יודע אלא שאינו מוציא מפיו. ואי קשיא הא קשיא. דה[י]כי אמרינן (קידושין נ' ע"א) גבי מעילה דפריך מינה אדברים שבלב וקאמר דילמא למיפטר נפשיה קאמר. ואמאי לא אמרינן נמי בההוא גמר בלבו עד שיוציא בשפתיו. ותנן נמי במסכת' תרומות (פ"ג מ"ח) נתכוון לומר לבית זה שאינו נכנס ואמר לזה קונם שאיני נהנה לפלוני ואמר לזה בכולן עד שיהא פיו ולבו שוין. ונימא דילמא למיפטר נפשיה מנדר קאמר ולא היה בלבו לזה כי אם כמו שהוציא בשפתיו.
